דצמבר
11

מוציאים את הפגיעות המיניות בטיפול רפואי מתחת לשטיח / עו"ד רותם אלוני-דוידוב

image

תופעת הפגיעות המיניות במהלך טיפול רפואי היא אחת התופעות המושתקות ביותר בחברה הישראלית. תופעה פסולה זו יושבת על קו התפר בין המותר לאסור, ומאתגרת את השאלה – 'מתי טיפול רפואי מפסיק להיות טיפול רפואי ומתחיל להיות הטרדה או פגיעה מינית'.

אחד הקשיים המלווה תופעה זו הוא המיתוס (אותו מתחזק הממסד הרפואי) לפיו רופאים מונעים 'אך ורק משיקולים של טובת המטופל/ת', ולכן כלל המעשים שלהם, גם אלה שנראים בלתי סבירים, ניתנים להסבר (הסבר אשר ככל הנראה מובן לעיתים רק להם).

 

טיפול רפואי במהותו מלווה פעמים רבות במגע, בחשיפה ובאי נעימות, אך הבסיס לכל טיפול רפואי הוא קבלת ההסכמה מדעת של המטופל לטיפול שניתן, כאשר המונח "טיפול רפואי" מתייחס לכל השלבים, החל משלב לקיחת ההיסטוריה הרפואית דרך הבדיקה עצמה וכלה בהמלצות הרפואיות ובטיפול התרופתי.

 

כל אחד משלבים אלה צריך להיעשות בהסכמת המטופל, כאשר הסכמה מדעת אינה בעצם מתן ההסכמה. הסכמה מדעת היא מתן הסכמה לאחר שהמטופל הבין את מטרת הטיפול שצפוי להינתן לו ואת השלכותיו.

מתן טיפול רפואי ללא קבלת הסכמה מדעת, הוא אסור, וזאת ללא קשר למניע העומד מאחוריו.

 

כאשר מדברים על פגיעה מינית בטיפול רפואי אפשר לקיים דיון בשני מקרים אופייניים: האחד הוא המקרה בו רופא מקיים או מנסה לקיים מגע מיני עם מטופלת, בין היא הסכימה ובין אם לאו. לדוגמא, מקרה בו רופא מנסה לנשק מטופלת, רופא שחושף איברים אינטימיים בפני מטופלת וכד'.

 

השני והמורכב יותר, הוא מקרה בו רופא "מותח" את גבולות הטיפול הרפואי. מקרים אלה יכולים להתחיל ממקרה בו רופא שואל מטופלת שאלות אינטימיות אשר אינן רלוונטיות לטיפול לשמו היא פנתה, וממשיך ברופא שנוגע באיבריה האינטימית של מטופלת ללא הצדקה רפואית, רופא שמבצע בדיקות פולשניות ומחדיר מכשירים לאיברים אינטימיים כאשר אין לכך הצדקה רפואית וכד'.

 

בעוד בסוג המקרים הראשון קל יותר למטופלת להבין שהיא עברה פגיעה מינית, בסוג המקרים השני נותרת המטופלת פעמים רבות עם סימני שאלה, שכן מצד אחד ברור לה שמה שנעשה היה לא נעים והסב לה אי נוחות משמעותית, אך מצד שני – לא ברור לה האם מדובר במשהו שמהווה חלק מהטיפול, שאולי יש לו הצדקה רפואית ושהבעיה טמונה בה- מכיוון שהיא זו שלא הבינה את הבדיקה.

בשל כך, נותרות מטופלות רבות עם תחושה קשה של פגיעה, אך בשל חוסר הוודאות הן אינן מתלוננות ואינן פונות לייעוץ משפטי.

 

לאורך השנים פנו אלי נשים רבות שהחלו את סיפורן בכך שהן מתנצלות ומסבירות שיכול להיות שבסופו של דבר לא היה באמת כלום ושהן לא מבינות ברפואה – אך מנגד – שהן מרגישות מאוד לא טוב עם מה שקרה להן.

 

בכל המקרים, ברגע שסיפור המקרה נשמע – ניתן היה לומר בוודאות כי מדובר בפגיעה מינית לכל דבר ועניין.

כל אישה שנכנסת לטיפול רפואי מכל סוג יודעת שצפויה לה חוויה לא נעימה, ורוב הנשים ברוב המקרים יוצאות מטיפול רפואי ללא תחושה שפגעו בהן. עצם העובדה שאישה יוצאת מטיפול רפואי בתחושה שפגעו בה, היא כשלעצמה אינדיקציה מספיק טובה בשביל לפנות לקבלת ייעוץ משפטי.

 

מעבר למכשול הרגשי הלא פשוט כתוצאה מתקיפה שכזו, קיים גם מכשול פרוצדורלי, שכן במקרה של פגיעה מינית בטיפול רפואי ישנן מספר כתובות אליהן ניתן לפנות ולדווח על הפגיעה.

מאחר רוב הטיפולים הרפואיים ניתנים במסגרת מערכת הבריאות הציבורית (בתי חולים וקופות חולים) אשר לכל אחד מהם מערכת המטפלת בתלונות על פגיעה מינית, ניתן לפנות אליהם ולהגיש תלונה על הרופא.

 

אך כאשר פונים אליהן צריך לתת את הדעת לכך שלרוב הגורמים האמונים על בירור התלונה הן הממונות על הטרדה מינית, ולרוב הן נעדרות את הידע וההכשרה הנדרשת לטיפול במקרים של פגיעה מינית בטיפול רפואי.

כמו כן, יש לתת את הדעת לכך שלמערכת הרפואית יש את האינטרסים שלה. המדובר במערכת המתנהלת לא פעם במצב בו היא מגנה על זכויות הרופא על חשבון ההגנה על המתלוננת. יחד עם זאת, תלונה שכזו יכולה להביא בסופו של יום להפסקת עבודתו של הרופא, ולהפניית המקרה לטיפול המשטרה.

 

הכתובת השנייה אליה ניתן לפנות היא משרד הבריאות, המוסמך לברר תלונות כנגד רופאים ולנקוט בצעדים משמעתיים כנגד רופאים אשר פגעו מינית, לרבות שלילית רישיון הרפואה והפניית המקרה למשטרה.

גם בתלונה שכזו יש לתת את הדעת כי מי שיטפל ויברר את התלונה אינו מומחה בתחום הפגיעה המינית, עובדה שיש לה השפעה ניכרת על ממצאי הבדיקה ועל ההמלצות שיבואו בעקבותיה.

 

הכתובת השלישית והמוכרת ביותר היא המשטרה, שכן פגיעה מינית בטיפול רפואי היא עבירה פלילית לכל דבר ועניין.  תלונה שכזו יכולה להביא להפסקת עבודתו של הרופא, להרשעתו הפלילית ולעיתים גם למאסרו – אך יש לתת את הדעת לכך שתלונה שכזו מחייבת לרוב עימות עם הפוגע, ומרגע הגשת התלונה ההחלטה כיצד להמשיך בהליך נתונה כולה בידי הפרקליטות ולא בידיה של המתלוננת, דבר אשר לעיתים קרובות מסב למתלוננת עוגמת נפש.

 

הכתובת הרביעית והאחרונה היא ההליך האזרחי, הגשת תביעה אזרחית כנגד הרופא ו/או המוסד הרפואי בו נפגעה מינית, כאשר במקרה זה המטופלת תוכל לקבל פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לה.

 

היתרון בהליך זה הוא ההכרות של בתי המשפט האזרחיים עם תחום הרשלנות הרפואית, והנכונות שלהם להיכנס לדיונים הנוגעים לסבירות וגבולות הטיפול. בהליך שכזה יש לתת את הדעת לכך שייתכן שהרופא לא ייענש בגין מעשיו.

 

חלק ניכר מהנשים שבוחרות בכל זאת לחשוף את דבר הפגיעה המינית אותה עברו במהלך הטיפול הרפואי, נוהגות לפנות למספר גופים בתקווה כי אלה יכירו בפגיעה שלהן ויתנו להן את ההגנה והמענה הנדרש להן.

 

אלא שפעמים רבות דווקא התנהלות זו – היא שחושפת אותן למפח נפש, בשל איטיות הבדיקה הן של הפרקליטות והן של המוסדות הרפואיים, ובשל מעורבותן המוגבלות בהליכי הבירור ובקבלת ההחלטות נותרות הן עם תחושה של חוסר צדק וחוסר התייחסות למה שקרה להן וכך מהלך שנועד לקבל הכרה בפגיעה הופך למהלך מחליש שבסופו נותרת הנפגעת ללא כוחות נפשיים.

 

מקרים אלו הינם מקרים מורכבים, וזאת לצד הצרכים השונים של כל מטופלת, בין אם מדובר ברצון להפסקת עבודתו של הרופא, להרשעתו הפלילית, לקבלת פיצוי כספי או כלל הדברים יחדיו.

 

מכל מקום, טרם לבחירה באחת מהאפשרויות חשוב לפנות לייעוץ משפטי על מנת לעמוד על הדקויות של המקרה, להבין את ההשלכות של כל אלטרנטיבה, שכן בדומה לטיפול רפואי גם בהליך משפטי חשוב לקבל החלטה מדעת, החלטה הנסמכת על מירב המידע.

 

  • הכותבת, עו"ד רותם אלוני-דוידוב עוסקת בנזיקין ומתמחה בייצוג נשים נפגעות עבירות מין וברשלנות רפואית.

 

 

רשתות חברתיות